העיסוק העיקרי שלי הוא ליווי בתהליכי הבראה (בריאות כללית מחלות כרוניות, איזון רגשי וטיפול בהתמכרויות ואכילה רגשית) אבל הכובע השני שלי הוא ייעוץ סביבתי: אני בוגר בית הספר ללימודי סביבה של אוניברסיטת תל-אביב (M.A) ועבדתי והתנדבתי בארגונים ועמותות לקידום קיימות וחינוך סביבתי בארץ ובעולם.
בשישי האחרון, היה לי את הכבוד להשתתף ב”עוצמה טבעונית” – הכנס הראשון בארץ לבריאות, תזונה וספורט וכך הזדמן לי לשלב את שתי האהבות הגדולות שלי: בריאות ואיכות סביבה, בהתמקדות בנזקי החקלאות הימית לבריאות ולסביבה.
למי שלא הצליח להגיע לכנס – הפוסט הבא יציג את עיקרי ההרצאה: חלק קטן מיריעה מאוד רחבה של קשרי הגומלין בין המזון שאנחנו אוכלים לבריאות שלנו, של הקהילה שלנו ושל הסביבה שלנו. כל המידע שהצגתי נסמך על מחקרים מדעיים ופרסומים רשמיים של ארגוני סביבה ובריאות עולמיים (וגם ממשרדי הבריאות, החקלאות והגנת הסביבה שלנו).
התפיסה הרווחת (והשגויה)
רובינו תופסים דגים כמאכל בריא ורק קומץ של אנשים נפגעים כשהם אוכלים את סוג הדג “הלא נכון”. הרי רוב החולים במחלות לב מקבלים המלצה לאכול דגים במקום בשר אדום, הדיאטה הים תיכונית המפורסמת (שנחשבת בריאה) מתבססת על מאכלי ים ודגים וגם בדגים הרי יש פחות שומן וכולסטרול, נכון?
הסכנות הנפוצות באכילת דגים
בניגוד לתפיסה המקובלת – המידע העדכני מראה תמונה אחרת: אם אתם נוהגים לאכול דגים – אתם בוודאות נחשפים לרעלים מסוכנים – טבעיים, סינתטיים או מטאבוליים. כדי לעשות סדר – נתמקד בסכנות הנפוצות ביותר שמגיעים אלינו דרך המזון:
- רעלים סינתטיים ואורגניים (PCBs, דיוקסינים ומתיל-כספית)
- אנטיביוטיקה וחומרי חיטוי
- רעלים מטאבוליים חומציים
אוקיינוס של פלסטיק ונחלים מזוהמים
הביקוש לפלסטיק הולך וגדל ובהעדר טיפול – גודל “איי הפלסטיק” באוקיינוסים כבר שווה לערך לגודל של יבשת אירופה כולה. ההערכות מדברות שעד 2050 יהיו יותר פיסות פלסטיק בים מאשר בעלי חיים. “מרק הפלסטיק” הזה חוסם את קרני השמש ומפר את איזון ייצור החמצן של האצות בקרקעית הים, משנה את חומציות המים, סופח תרכובות אורגניות רעילות ופוגע בצמחים, בדגים, בבעלי חיים ימיים ובעופות. בעלי החיים מבלבלים בין פיסות פלסטיק זעירות למזון הטבעי שלהם והחומרים מתפרקים בתוך גופם ומרעילים אותם.
בארץ המצב לא יותר טוב – אנחנו באמת מדינה קטנה מוקפת אויבים: מפעלי תעשיה מזהמים, תעשיות “בטחוניות” ואפילו מפעלי מזון: כולם מעבירים את תוצרי הלוואי שלהם לאוויר ולנחלים – ומשם הדרך קצרה לים: דיוקסינים, ברום, כלור, כספית, עופרת ומתכות כבדות אחרות מתווספות לחלקיקי הפלסטיק הקיימים – מגיעות למים, נספגות באצות ובפיטו-פלנקטון ומשם מגיעות לדגים ולשאר בעלי החיים הימיים ודרך הצלחת – בחזרה ליבשה ולתוך הגוף שלנו.
ב-2015 נרשם שיא חדש כשהמשרד להגנת הסביבה ניטר חריגות מטורפות (פי 6000 ויותר) של כספית בחופי עכו וממליץ למשרד החקלאות לאסור על דיג באזור לחלוטין. בהעדר אכיפה וחשש מהלובי החקלאי: הדגים ממשיכים להימכר לחנויות ולמסעדות באין מפריע. שנה לאחר מכן מבקר המדינה מותח ביקורת קשה על פעולות המשרדים אבל כמו תמיד – הביקורת חסרת שיניים ו”עסקים כרגיל”. על פי הדו”ח החמור:
נמצא כי הטיפול הווטרינרי בדיג הימי אינו מוסדר בתקנות ואף לא בנהלים רלוונטיים… והם (הדגים) נמכרו לסוחרים ללא כל פיקוח וטרינרי. עוד נמצא כי טריות הדגים לא נבדקה באמצעות מעבדה לבדיקת טיב הדגים ומוצרי הדגים וגם לא נבדקה הימצאותן של שאריות כימיות בדגים אלה. בהיעדר פיקוח וטרינרי מוסדר ועקבי על שלל הדיג קיים מצב המעלה חשש לבריאות הציבור.
מדיניות פוגענית נגד הציבור
איך בכלל קובעים את מדיניות הרעלים המותרים? היינו רוצים לחשוב שמדובר בועדות מחקר ואנשי מקצוע נאמנים לבריאות הציבור. אבל לא – מדובר בעיקר על אינטרסים כלכליים ופוליטים שקובעים את המדיניות – בניגוד לתועלת הציבור. כשמדובר על כמות החלקיקים של מתיל כספית המותרת לכל ק”ג דג: בקנדה – קבעו רף של 0.5 PPM וביפן החמירו אפילו יותר (0.3) – אבל בישראל נקבע רף גבוה פי 2 – כלומר לישראלים “מותר” להיחשף לריכוזים גבוהים פי 2 מאשר לקנדים.
בראיון מיוחד ל-Ynet שנערך ב-2008, חשף פרופ’ שמואל ינאי – טוקסיקולוג בכיר בפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון, את ה”שיטה”:
“קביעת הסטנדרט בישראל נעשתה אחרי ויכוחים רבים אם לקבוע גבול נמוך יותר של ,0.5 PPM או לאמץ גבול של .1 PPM בדגים רבים יש כספית על גבול ה־0.5 PPM לק”ג, ואם יונהג גבול נמוך יותר, דגים רבים ייאסרו לשימוש. בכל המדינות שבהן נידון הנושא, כולל ישראל, הדיג הוא ענף חשוב ולא היה עניין לפגוע בו“.
אנו מגלים שוב כיצד משרד הבריאות שאמור להיות אמון על טובת הציבור, נכנע פעם אחר פעם ללובי התעשייני (הפעם – זה של ארגון מגדלי הדגים) וחושף את הציבור לסכנות בריאותיות חמורות. השוו זאת לתגובתו של שר הבריאות ליצמן בעקבות גניזת הקמפיין המוצלח נגד תעשיות הממתקים (2016):
“הופתענו מהאפקט והעוצמה של הקמפיין… אנחנו לא רוצים להרוס את התעשייה…”
אזכיר רק כי חשיפה למתיל כספית ורעלני PCB נמצאה קשורה בצורה מובהקת לעלייה בסיכון לחלות בשורה ארוכה של מחלות וביניהן:
- אסתמה
- עקרות
- פגיעות התפתחות (עוברים, תינוקות יונקים, ילדים)
- פגיעות עצביות
- ירידה בתפקוד מוחי ומחלות נפש
- סרטן
בריכות הדגים (הלא) מנוטרות
בריכות הדגים מתהדרות בשמירה על סביבה נקייה ממתכות רעילות ומזהמים תעשייתים. בפועל, המצב שונה לחלוטין: המחקרים בתחום מראים שריכוז הכספית והמתכות הכבדות בבריכות הדגים לא שונה מהותית מאשר בדגים שנתפסו בים הפתוח. דגי הבריכות מואבסים במזון שאינו מותאם להם וכן בשלל לוואי מהים הפתוח (והמזוהם) – מה שמגדיל את הרעילות בדגי הבריכה. קירבה לנחלים ומפעלים מזוהמים מסייע לרעלנים לחדור לסביבה הימית של החוות ומשם לבשר הדגים.
כמובן שהפרקטיקה האיומה המצופפת מאות אלפי פריטים בשטח מצומצם יוצרת קרקע פוריה למחלות וסבל: המלחמה הבלתי פוסקת על חמצן וטריטוריה גורמת לפציעות, מחלישה את המערכת החיסונית של הדגים, מעודדת התרבות של פתוגנים וטפילים וגורמת לשטפי דם וצריבות בעור ובעיניים בגלל הריכוז ההולך וגובר של אמוניה – אחד מהמרכיבים של הפרשות הדגים.
המחלות והטפילים “מטופלים” על ידי פיזור חומרי חיטוי (כמו כלור) והלעטת הדגים באנטיביוטיקה וקוטלי פטריות, מה שמגיע לבשר הדגים ולצלחות… הפרקטיקה הזו מולידה גם התפתחות של חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה – הנודדים גם ליבשה ופוגעים באוכלוסיה האנושית ובבעלי חיים אחרים.
כמובן שבריכות הדגים עצמן הן מקור לזיהום האלמוגים, המים ובעלי חיים אחרים בקרבתם (זוכרים את המאבק להוצאת בריכות הדגים ממפרץ אילת?)
תוצרי הפירוק הרעילים של גופינו
גם אם הצלחתם לשים את ידכם על דגים שאינם מזוהמים, דעו כי מעבר לרעלנים שמגיעים לדגים מהסביבה, תהליך הפירוק עצמו של הדגים גוף שלנו מייצר רעלנים.
עודף חומציות
תוצרי הפירוק של חלבון הדגים יוצרים עומס על הכליות והפרשה של אמוניה ושתנן – שמעלים את רמת החומציות בדם ומדלדלים את מאגרי המינרלים הבסיסיים הנדרשים על מנת לסתור את החומציות – מה שעלול להוביל לאלרגיות, גירויים בעור, כאבים בפרקים ובמקרים קיצוניים אף למחלות חמורות של הכליות ולגידול תאים סרטניים.
הקשר לסוכרת
ישנו קשר מדאיג המתגלה לאחרונה בין אכילת דגים לעלייה בסיכון לחלות בסוכרת. ייתכן כי ריכוזי הרעלים בדגים משבשים את המאזן ההורמונלי, משפיעים על הלבלב ופוגע בייצור התקין של האינסולין שתפקידו לווסת את רמות הסוכר בדם.
שומן וכולסטרול
גם הדגים ה”רזים” הם עתירי שומן וכלוסטרול – שומן המצטבר על דפנות העורקים ומתחמצן, מה שיוצר עלייה בסיכון לחלות במחלות לב וכלי דם וטרשת עורקים.
אפשר להחלים מסוכרת וטרשת עורקים באופן טבעי ללא תרופות!
השאירו פרטים לתיאום שיחת ייעוץ ראשונית ללא עלות:
המלצות מבולבלות ומבלבלות
מעבר לחשיפת הציבור למזהמים מסוכנים, מוסיף משרד הבריאות לחלק המלצות סותרות בקשר לאכילת דגים. באתר הרשמי של המשרד, תחת “מזונות עשירים בחלבונים” נמנים גם דגים ומצוין בפירוש כי:
“חשוב להקפיד כי ספקי החלבון יהיו דלי שומן“
ומצד שני, על מנת להבטיח מקורות איכותיים לויטמין D ואומגה 3 יש לצרוך:
“דגים שמנים כמו סלמון, מקרל וסרדינים”
אגב, זוכרים שסלמון בר הוא אחד הדגים שנמצאו המזוהמים ביותר בכספית, בעוד שאחיו שגדל בבריכות דגים נמצא עני בחומצות שומן חיוניות?
אז אחרי שמשרד הבריאות ממליץ לנו לאכול דגים עשירים במתיל-כספית, אנו נקראים לפתע להיזהר משאריות כספית:
“ניתן ורצוי לאכול ממבחר הדגים האחרים המצויים בארץ לרבות דגי בריכות וטונה בהירה (Light Tuna) מקופסאות שימורים“
אז אמנם שימורי טונה בהירה בטוחים יותר מבחינת רמות מתיל-כספית, אך משרד הבריאות מתעלם מהעובדה כי קופסאות השימורים עצמן מכילות חומרים רעילים (BPA ו-BPS) המשבשים את המערכת ההורמונלית.
מכל זווית אפשרית
לא משנה איך מסתכלים על זה ומה מקור הדגים שאנו צורכים, החסרונות לבריאות האדם והסביבה ברורים:
דגי בריכות
מזוהמים מאנטיביוטיקה, חומרי חיטוי ורעלנים שמגיעים מהנחלים ומפעלי תעשייה והבריכות עצמן מייצרות סביבה רעילה הופגעת בסביבה הימית, משנה את המאזן האקולוגי ומייצרת חיידקים עמידים שפוגעים בנו ביבשה.
דיג מסורתי
הדגים מזוהמים במתכות כבדות, דיוקסינים ושפכי תעשייה המגיעים לים ולאגמים מהנחלים ונמכרים למסעדות, לחנויות ולמשווקים ללא פיקוח וטרינרי וללא ניטור שאריות חומרי הדברה ורעלים אחרים.
דיג מסחרי
דגי האוקיינוסים מזוהמים בחלקיקי פלסטיק רעילים ובמתכות כבדות. הדיג המסחרי נעשה בפרקטיקות הרסניות של גרירת רשתות ענק לאורך קילומטרים - הגורמות להכחדה חסרת תקדים של המגוון הביולוגי הימי (אלמוגים, יונקים עופות ודגים), מפר את האיזון האקולוגי ומשנה את רמת החומציות של האוקיינוסים תוך גרימת סבל לבעלי חיים הנתפסים ברשתות כ"שלל לוואי".
אין מה לעשות (?)
חלק מהמומחים טוענים ש”אין מה לעשות”, שהיתרונות הבריאותיים (לאדם) של צריכת דגים עולים על הסיכונים לזיהו מקורות המים, של הכחדת מינים, של פגיעה באיזון האקולוגי, של יצירת פתוגנים אלימים מחוללי מחלות ושגם ככה “אין יותר מזון טהור בעולם”. זאת אומרת שהמצב הנוכחי הוא מציאות שעלינו פשוט לקבל, תוך כדי שאנחנו ממשיכים לגרום לנזק – לעצמנו ולסביבה.
יש מה לעשות!
אני מצאתי דרך שפויה יותר: שגם שומרת על המגוון הביולוגי וגם מחזירה את האיזון לאוקיינוסים, תוך שהיא מאפשרת לנו לזכות בבריאות אופטימלית וחיוניות. דרך שמתחשבת גם בנו, גם בקהילה שלנו וגם בבעלי החיים שהם חלק מהמארג העדין ששומר על כדור הארץ ועלינו בחיים.
לצרוך את הנוטריאנטים שלנו בצורה מאוזנת מהטבע: ויטמין D, חומצות שומן חיוניות, חלבונים ומינרלים – הישר מהמקור, בלי החשש לזיהומים במזונות מן החי תוך שמירה על חומציות מאוזנת בגופינו וחיזוק מערכת החיסון שלנו וחיזוק מערכות חקלאיות מקיימות אמיתיות – ללא חומרי הדברה מזיקים ועם התחשבות באדמה ובים.
וגם איגוד הדיאטנים האמריקאי כבר קבע:
“דיאטות צמחוניות וטבעוניות (Plant based) המתוכננות היטב עונות על כל הצרכים התזונתיים, נחשבות בריאות, ואף יש להן יתרונות במניעה ובטיפול במחלות מסוימות. תכנון טוב של הדיאטה מאפשר להתאים אותה לכל האוכלוסייה – כולל נשים הרות ומיניקות, פעוטות, מתבגרים וספורטאים…”
לתעשיות המזון יש את המשאבים והכוח לשווק לנו (בצורה אגרסיבית) מוצרים מזיקים במסווה של מזון בריאות. ואני מקווה שהמידע המובא כאן יסייע לשנות את התפיסה המוטעית לגבי דגים.
כדי להגביר את החשיפה – אתם יותר מוזמנים מלשתף את הנתונים הלאה למעגלים הקרובים אליכם או לתאם איתי הרצאה או תהליך שינוי בריאותי בארגון בו אתם עובדים.
אפשר להחלים ממחלות כרוניות באופן טבעי ללא תרופות!
השאירו פרטים לתיאום שיחת ייעוץ ראשונית
ללא עלות:
לקריאה והעמקה נוספת:
