אני חייבת לרוץ. אני צריך לסיים את זה. אני מוכרח לעשות את זה היום. נשמע מוכר?
יותר ויותר פעמים בחיי מצאתי את עצמי אומר לעצמי (או לאחרים) את המשפטים הללו, מה שגורר מהאיש הקטן בראש שלי להיכנע (“אין ברירה”), או להתמרד (“זובי, אני עושה דווקא”). בכל אחת מהחלופות הללו, אין ממש מנצחים:
הסוהר, אותו אחד ש”מכריח” אותי לעשות דברים – גם הוא בסה”כ רוצה בטובתי… והאסיר? רוצה להיות חופשי. להפסיק להיות אסיר.
הרצון שלנו תמיד מגיח ומניע אותנו לפעולה, אבל כשאנחנו מרגישים כפייה, הוא נוטה לפעול בכיוון ההפוך – וזה לא ממש מסייע כשאנחנו מכוונים לעשות שינוי חיובי בחיים שלנו או להשלים משימה שמקדמת אותנו בחיים…