פיפי!!!
או בשפה (טיפה) יותר גבוהה: “היום לפנות בוקר הרגשתי צורך עז להתרוקן”

ולמה הרגשתי צורך לעלות מהאינסטקטיבי לקוגנטיבי?
שאלה טובה… אני מוצא שרוב החוויות שלנו הן ראשוניות, תחושות בטן, רגשות עמוקים שאנחנו לא ממש יכולים להסביר אותם מיד, אלא רק במבט לאחור. זו החברה/תרבות שממנה הגענו שמנסה להפוך כל חוויה ראשונית למשהו נתפש באופן שכלי

(גם מאמר זה הוא אוסף של מילים – שבא לתאר חוויה טהורה של גאווה ופליאה – ועל כך בהמשך…)

אז קמתי (מהמיטה)
התלבשתי (קר)
הסתגלתי (לחושך)
הלכתי (לשירותים)
והתרוקנתי (איזו הקלה!)

בשנייה שסיימתי, עלתה בי תחושה חזקה שאולי עוד מישהו צריך פיפי:
מישהו שחווה את החיים בשלב זה בצורה אינסטקטיבית טהורה.
מישהו קטן שכבר התחיל להתנועע בחוסר נוחות בעצמו במיטה כשרק התחלתי להתעורר.

ואז:

מיהרתי (לחדר השינה)
הרמתי (את התינוק)
הלכתי (לחדר האמבטיה)
הורדתי (את החיתול)
כיוונתי (יותר נכון עזרתי לו לכוון)
התרוקן (!).

ואז שאלתי אותו אם יש לו עוד (“סיימת? יש לך עוד פיפי? רוצה לנסות עוד?”)
ורק אז הוא התרוקן בפעם השניה והשלישית (!)

מחאתי לעצמי כפיים בלב (מי שלא מבין/ה על מה ולמה, מומלץ לקרוא את המאמר המצוין הזה על שיטת הקשב לתינוקות)

אז יצא שהקשבתי לצרכים הבסיסיים ביותר שלי, ומיד לאחר מכן הייתי פנוי להקשיב לצרכים הבסיסיים של מישהו אחר, במלואי, ללא הסחות דעת. ביטול מוחלט של עצמי – אבל ללא ויתור על משהו מ”שלי”.
ואיזה פלא התרחש פתאום:
האל/היקום “תגמל” את שנינו בסנכרון מדהים וב”עזרה הדדית”: התינוק עזר לי בזה שחיכה בסבלנות שאני אסיים, ואני יכולתי לעזור לו בסבלנות ולחכות שהוא יסיים.

כמה פעמים בחיינו אנחנו “דואגים” לצד השני, מסיקים שהוא לא יסתדר? שאנחנו חייבים לוותר עכשיו “בשביל…”?
כמה פעמים השארת את עצמך במקום האחרון? “הקרבת” את עצמך בשביל בן/בת הזוג, המשפחה, ההורים? (בבחירות שלנו בחיים: במקום המגורים, בעבודה, בלימודים, בזוגיות…)

הרי אם המצב היה הפוך: אם הייתי “דואג” לו קודם –

הייתי לחוץ (פיזית) שהוא יסיים,
לא הייתי קשוב אליו באמת,
הייתי משדר חוסר סבלנות ומתח
ורק חושב על הרגע שהוא יחזור למיטה/לאמא כדי שאוכל להתרוקן בעצמי.

כנראה שהיינו מפספסים את הרגע (ואז עוד הייתי מקטר על זה תוך כדי ניקיון של הרצפה ב-5 בבוקר, ומוסיף עוד קצת תחושות של אשמה/בושה/תסכול על הפספוס).

בסופו של דבר, כשאנחנו לא מקשיבים לעצמנו וממלאים את הצרכים העמוקים שלנו, כשאנחנו מדלגים מהחוויה למחשבה – אין בנו פניות להקשיב כלפי חוץ ולעזור לאהוביםות סביבנו למלא את צרכיהםן. באופן טבעי אנחנו נולדנו כדי לדאוג לעצמנו, לשרוד – והכוח החזק הזה שמשאיר אותנו בחיים קורא לנו לעזור לעצמנו – ורק אז להסתכל החוצה. כשאנחנו עובדים הפוך, ומוותרים על עצמנו מתוך “דאגה” לאחרים, הדברים לא באמת מסתדרים: אנחנו פועלים ממקום של ריצוי, ממקום של פחד (שניפגע? שנפגע? שלא יאהבו אותנו? שיכעסו עלינו? שיעזבו אותנו?)

זכור לי סיפור עצוב-שמח ששותף באחת מסדנאות התקשורת המקרבת של מארשל רוזנברג: אמא ששנים ויתרה על החלומות שלה ללמוד ולהתפתח כי היתה לה מחשבה ש”אמא חייבת להיות בבית ולהכין אוכל לילדים” – והיא היתה נשארת עצובה ומכינה אוכל בחוסר חשק מופגן. שנים לאחר מכן, כשהיא החליטה סוףסוף שהיא יוצאת להגשים את החלום שלה ובישרה זאת לילדיה (שכבר היו די גדולים), הם אמרו “סוף סוף אמא, גם ככה האוכל שאת מכינה לא ממש לטעמנו…”

כמה שנים הלכו לאיבוד – כמה תסכולים (וכמה מנות לא מוצלחות) רק כדי להבין שאם לא נדאג לעצמנו באמת – אף אחד אחר בסביבה לא יהיה באמת מסופק.

וסיפור נוסף מהקליניקה שלי (תרימו יד למעלה אם אתם מכירים אותו) על מטופלת שהיתה חולה במחלה כרונית, אבל “לא רצתה להפריע” או “להיות נטל” על המשפחה/חברים ולכן היא התמודדה כמעט לבדה עם המחלה – ואיבדה את הכוח הכל-כך חשוב של רשת תמיכה סביבה… ורק כשהתחילה לשים את עצמה במרכז ולפעול לפי החוויה הראשונית – של שיתוף המחלה שלה עם אנשים סביבה ובקשת עזרה בענווה, פתאום הבינה שכמו שהיא עוזרת לעצמה, היא עוזרת לאחרים בכך שהיא מאפשרת להם לגדול, לצאת מעצמם ולעזור לה (איזו חוויה עוצמתית!)

אם רק נלמד לתרגל הקשבה עמוקה לחוויות ראשוניות (לשתף, להתנגד, לפעול)
נפסיק לפספס את עצמנו,
ואז נוכל, באמת, להפסיק לפספס את האחרים,
ולהתחיל לעזור זה לזו באמת.