יום צום עשרה בטבת, הוא היום בו נבוכדנצר מלך בבל הטיל מצור על ירושלים.
תושבי ירושלים התעוררו למציאות בה צבא עצום ואינסופי מקיף אותם, הדרך חסומה, ואין לאן לברוח…
בכמה צמתים בחיי הרגשתי שאני נמצאים במצור דומה: שהחיים תקועים וששום דבר לא מסתדר. האינסטיקט הראשוני שלי היה לעשות, לפעול, להיות בחיפוש קדחתני של מה לא בסדר – ולנסות לתקן.
דווקא בזמן האחרון, מתוך שיחות עם מטופלים ובמגוון מסגרות לימודיות, אני עובר תהליך פנימי עם עצמי, ומבין שלפעמים החיים מזמנים לי מצור לא כדי שאתקן את המצב, אלא כדי שאעצור מן המרוץ להתבונן איך אני מקבל את המצב הנתון, ומה השיעור שאני רוצה ללמוד בתוך התקיעות שאני מרגיש.
אומרים כי “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”, ואולי לפעמים זה הזמן הכי מתאים להתבונן במצב התקוע והבלתי אפשרי הזה ופשוט להתאבל עליו (בשמחה) – מתוך הבנה שבסופו אכן תגיע שמחה… כי כמו המצור הקודם (וגם זה שלפניו), גם אותו הצלחתי לעבור וגם הוא חיזק אותי לאתגרים הבאים בחיים.
מאחל לכם ולעצמי עוד הרבה צומות מועילים שיאפשרו לנו להתבונן על המצורים שבחיינו,
ולשמוח בהם – כי מתוך כל מיצר מגיעה ההתרחבות – האנשים שאנו בסופו של דבר גדלים להיות.
