“הגעתי אליך מהפייסבוק, רציתי לשאול אותך כמה שאלות לגבי תזונה”

אני שואל אותה איך אפשר לעזור והיא מספרת שלא מרגישה טוב, ועייפה וכלסטרול ורמת הסוכר שלה עלתה ועוד ועוד ועוד…
ואז היא מתחילה לפרוט לי את המשנה שלה – שהיא חושבת שתזונה טבעית זה ה-דבר והיא רוצה לשנות את כל התפריט שלה ושואלת אותי מה לאכול וכמה ומתי ואיך וצירופי מזון וירקות ופירות וקטניות ומה עכשיו והאוזן שלי קולטת עוד ועוד ועוד ועוד מילים…

ואז אני שותק לרגע ומנצל הפוגה בשטף ושואל: “את דואגת הרבה?”

והיא עוצרת לדקה ארוכה וחושבת. ואז מודה שכן: שהיא דאגנית מטבעה.
ורק עכשיו אפשר באמת להתקדם – אחרי שהבנו שלא התזונה היא הבעיה האמיתית – אלא רק עוד אחת מאותן תבניות “טבעיות” של דאגה שהיא אימצה לחייה ושתדרש כאן עבודה עמוקה יותר בכדי להשתנות.

” ‘עשה מה שליבך חפץ’. זה ודאי אומר כי מותר לי לעשות כל מה שעולה ברצוני. אינך חושב כך?”
“לא, (…) פירוש הדבר, שעליך למלא את רצונך הכן והאמיתי – אין קשה מזה.”
“רצוני הכן והאמיתי? למה כוונתך בכך?”
“זה הסוד הכמוס ביותר שלך עצמך ואתה עצמך אינך יודע אותו.”
“ואיך אוכל לגלות מהו?”
“בכך שתלך בדרך משאלותיך, ממשאלה למשאלה, מהראשונה עד לאחרונה. הדרך הזו תוליך אותך לדבר שאתה רוצה באמת ובכל ליבך.”
“נדמה לי שזה לא כל כך קשה”
“זה המסע המסוכן מכל המסעות.” (…) “הוא דורש את מירב ההכנות והעירנות, כי אין עוד מסע שקל בו כל כך לטעות ולאבד את עצמך לעולמי עד כמו במסע הזה.”

(הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה)

לפעמים בניסיון לצאת מקומפליקט פנימי או בעיה איתה אנו מתמודדים, אנו נעזרים בכל כך הרבה רעיונות, דעות, תפיסות ואמונות לגבי הדרך שתוביל אותנו ליעד שאנחנו לא רואים את התבניות הישנות שמפעילות אותנו, מפספסים לשאול את עצמנו מהו היעד הנכון עבורי וקופצים ישר לאסטרטגיה שנדמה לנו שתוביל אותנו לשם. בסופו של דבר אנחנו מבזבזים המון כוחות ומשאבים ומוצאים את עצמנו במקום שאליו לא התכוונו להגיע מלכתחילה.

תפקיד המטפל האחראי במקרים אלו הוא לא להנציח את השיטה של אבחון מהיר וקפיצה הישר לפיתרון המוכר (גם אם מדובר בשיטה או כלי עבודה בו הוא מתמחה), אלא לחקור בנחישות, בתמימות ובסקרנות אחר שורש הבעיה – ובעיקר לברר בענווה לאן אותו אדם מכוון להגיע – רק אז יוכל להתחיל הריפוי האמיתי.