אני היום בת 70 אבל כשהייתי בת 10 חודשים, הרופאים קבעו שלא אשרוד עד גיל שנה…

כתינוקת, חליתי בשחפת שהובילה למחלת ריאות קשה שליוותה אותי כמעט 30 שנה: הייתי נכנסת ויוצאת ממחלקת החירום בבית החולים על בסיס קבוע, משתעלת בלי הפסקה (המורים היו זורקים אותי מהשיעור כי רעש השיעול הפריע להם ללמד) וסובלת מדלקות ריאות חמורות וכאבי ראש קשים.

אמא שלי עשתה הכל. הכל: סחבה אותי ב-3 אוטובוסים לרופאים מומחים, עשתה לי אינהלציות ושילמה הון עבור מוצרי מזון יקרים שהיה כמעט בלתי אפשרי להשיג. 

ובכל זאת, הייתי אוכלת סטרואידים ואנטיביוטיקה לארוחת בוקר, צהריים וערב. לא יכולתי לרוץ או לשחק בחצר עם הילדים. ילדה נכה לכל דבר.

בגיל 9 ביקרה אצלנו קרובת משפחה מתל-אביב והזדעזעה כשראתה את מצבי.
“איזה ילדה חולה יש לך”, היא הכריזה בקול מול אמא שלי, “אני מכירה מומחה ברפואה טבעית, את חייבת לקחת אותה אליו!”

אותו מטפל רשם לי תרופות צמחיות, שלח את אמא לקנות עבורי שקדים ותמרים וסוף סוף ראינו הפוגות בהתקפים. שמחתי מאוד. אמנם לא הייתי “בריאה”, אבל יכולתי לראשונה בחיי לנשום לרווחה. 

בגיל 21 התחתנתי ועברתי עם בעלי לארגנטינה. תוך חודשיים מהמעבר לבית החדש “זכיתי” בהתקף נוסף. בעלי הוביל אותי לבית החולים שם זיהו שהמצב החמיר. אחת הרופאות שם לקחה אותי תחת חסותה ורשמה לי שק של תרופות. כך חייתי 3 שנים נוספות, ללא שום שיפור. בגיל 24, לאחר לידת ילדינו הראשון – אותה רופאה השתלחה בי בצרחות שאני חסרת אחריות להיכנס להריון במצבי. הרופאה הצווחנית המשיכה לצווח גם אחרי שנולדו 2 ילדים נוספים עד גיל 27…

מלבד משפחתי האהובה, נקודת אור משמעותית בחיי היתה שיעור יוגה בו התמדתי במשך שנים: קיבלתי שם כלים מעשיים לשיפור היציבה והנשימה. המורה, אישה מבוגרת וקשוחה שמלבד הוראות במהלך השיעור מעולם לא דיברה עם אף אחד במכון, פנתה אליי יום אחד במפתיע לאחר השיעור:
“שמעתי על מצבך ואני רוצה לעזור לך להחלים”.
“להחלים?”, צחקתי, “הרופאים אמרו שלעולם לא אחלים, הריאות שלי הרוסות, הם לא מאמינים שאחיה בכלל עד גיל 30”. 
“כמה זמן את כבר מגיעה לשיעורים שלי?”, היא שאלה אותי.
“7 או 8 שנים”, עניתי.
“ובתקופה הזו לא החסרתי אפילו שיעור אחד. אני לא חולה אף פעם. גם אחותי הצליחה לרפא את עצמה מסרטן שחלות דרך שיטת תזונה שאוכל ללמד אותך”.

הסכמתי. לא היתה לי כל ברירה. בשלב הזה תפקודי הריאות עמדו על 26% בלבד ומצבי הבריאותי המשיך להידרדר. היא רשמה לי תפריט מדויק, השביעה אותי שלא אגע בקמח ובמזון מעובד והפנתה אותי לחנויות טבע (מי שמע בכלל על כאלה לפני 50 שנה).

“אני רוצה גם שתבקרי אצל רופא שאני מכירה”, היא הוסיפה, “הוא לא הטוב ביותר אבל יכול ללוות אותך בשיטה הזו”.
“מה זאת אומרת”, התרעמתי, “למה שתפני אותי לרופא כזה? אני רוצה את הטוב ביותר!”.
“אין סיכוי שתגיעי לרופא הכי טוב”, התעקשה, “הוא גר בקצה השני של העולם…”
“אני אעשה את כל מה שצריך כדי להגיע אליו! היכן הוא נמצא?”

הלסת שלי נשמטה כשהזכירה את ישראל.

חודש וחצי לאחר מכן אמא ואני כבר ישבנו במשרדו של ד”ר מיכאל גורן. הוא היה איש מרשים ממרומי גילו (בן 86 אז, במונחים של היום שווה ערך לבן 120) אבל עם ברק בעיניים, גמישות נערית וכוח אדיר בידיים. הוא שמע את הסיפור שלי, הישיר מבט ואמר לי “תוך חצי שנה את הולכת להיות בריאה”. אמא פרצה בבכי: 20 שנה היא התרוצצה בין רופאים מומחים וסוף סוף מישהו דיבר איתה על הבראה.
מול עיננו הנדהמות הוא אסף מהשולחן את כל התרופות שהבאתי איתי והשליך אותם בדרמטיות לפח האשפה. אך אני עדיין פקפקתי, לא האמנתי שהגוף שלי יכול להחלים. הרי שנים הבטיחו לי הרופאים שימיי ספורים…

ד”ר גורן לא היסס: הוא קם על רגליו, הצביע על דלת היציאה ואמר:
“אני נותן לך הזדמנות אחת ואחת בלבד: קחי את מכתבי העדות שכתבו המטופלים שלי וקראי את כולם בחוץ. רק אם תאמיני לחלוטין שזה אפשרי עבורך, את מוזמנת לחזור למשרד – ואעזור לך.”

חצי שנה אחרי שהתחלתי את הטיפול האדוק עם ד”ר גורן (עיסויים, צומות לסירוגין, דיאטת מיצים, פירות טריים וירקות מאודים) חזרתי לרופאה המטפלת שלי בארגנטינה. היא החמיאה למשקלי ולמראה העור הזוהר שלי אבל החמיצה פנים לאחר שהתעקשתי לחזור על בדיקת תפקודי הריאות. 

בלית ברירה הסכימה ונדהמה כאשר תוצאות הבדיקה איששו את מה שכבר הרגשתי: תפקודי הריאות עלו ל-59% (!)
“המכשיר ודאי מקולקל!”, היא טענה בנואשות אך בדיקה נוספת הראתה את אותן התוצאות בדיוק.

מאז לא התקרבתי לרפואה המערבית.
אחרי שנים של סבל סוף סוף יצאתי מכלל סכנה ומצאתי את הדרך להבראה.