5 דקות אחרי שחלפתי לידה עם האופניים, ראיתי הודעה קבוצתית שבה היא מבקשת עזרה בהחלפת גלגל… “אבל למה לא אמרת כלום שעברתי לידך”?
“חשבתי שאתה עסוק, לא רציתי להטריח…”
יום לפני, חניך שלי בתהליך ליווי התבייש לספר לי על מטרה שלא הצליח לעמוד בה… רק כי חשב שההודעות שהוא שולח בין הפגישות מטרידות אותי…
כל כך הרבה פעמים בחיים המחשבות שלנו מעכבות אותנו מלבקש עזרה, רק כי אנחנו לא רוצים להיות נודניקים/להטריח/להטריד…
מה היה קורה אם במקום המחשבה הזאת היינו מעלים מחשבה אחרת, על כמה האדם שמולנו יהנה לעזור, כמה סיפוק הוא ישאב מכך, כמה הוא רוצה לתת אבל אין לו יותר מדי הזדמנויות…?
במקרה הכי גרוע, נקבל סירוב – שישחרר אותנו לבקש עזרה ממי שכן פנוי לעזור…
אבל בשאר המקרים – נוכל לעזור לעצמנו ולאפשר לעוד מישהו בעולם לתת מעצמו.